אָטְמָה
העצמי הנצחי שלנו
בשלב מוקדם מאוד בהתפתחות העובר האנושי, האָטְמָה (מילה בסנסקריט שמשמעותה "הרוח הנצחית") נכנסת לראשונה לליבו של העובר, אשר מתחיל אז לפעום. מבחינה ביולוגית, הלב שלנו מתפתח בקרבת ראשו של העובר, באזור הקרדיוגני, ובהמשך נדחף מטה אל בית החזה ככל שגופנו מתפתח. האטמה שוכנת בלב כצופה דוממת בחיינו, והיא נכנסת לתודעתנו רק באמצעות הגשמה עצמית. זוהי השתקפות של הישות הקדומה שבתוכנו. היא אינה מתפתחת, אלא היא מטרת האבולוציה שלנו, ניתן לומר התפתחות המודעות האנושית, להגיע למצב של תודעת הרוח.
בעוד שהפילוסופיה המערבית סובבת סביב האינדיבידואליזם והתפתחות האישיות או האגו, הפילוסופיה המזרחית קשורה לקולקטיביזם (קהילתיות) ושואפת להפנות את הפרט כלפי פנים, אל היישות הקולקטיבית שלנו, הרוח הכל-חודרת.
שרי מטאג'י מתארת כיצד חיתוך חבל הטבור בלידה גורם להפרדה של המודעות שלנו מהמודעות האלוהית המוחלטת בערוץ המרכזי העדין, ה"סוּשׁוּמְנָה". ברמה הגסה, הפרדה זו תואמת את הפער בין מקלעת השמש לעצב הוואגוס של מערכת העצבים הפאראסימפתטית. לתופעה זו ניתנו שמות בכתבי קודש עתיקים רבים, למשל, כ"וויד" (ריק) בזרם הזן וכ"מאיה" (אשליה) בהינדואיזם. בהמשך, בילדותנו, כאשר הזהויות האנושיות המוגבלות שלנו, המסומלות על ידי האגו והסופר-אגו, מתנפחות כבלון המכסה את האונות השמאלית והימנית של המוח, המקבילות לקצותיהם של מערכת העצבים הסימפתטית השמאלית והימנית, הן עוטפות לחלוטין את תודעתנו כיישות נפרדת, ותודעת ה"אני" (אהם) שולטת.
דרך תהליך ההגשמה העצמית, כאשר הקונדליני עולה אל הלב, היא מאירה את האָטְמָה ואנחנו מתחילים לחוש את האיכות המולדת של הרוח, את שמחת הקיום הטהורה. כאשר הקונדליני עולה הלאה, אל צ'אקרת הסהסררה, מרכז האנרגיה הגבוה ביותר הממוקם באזור עצם הפונטנלה על ראשנו, האטמה האישית שלנו מתחברת עם הכוח האוניברסלי הכל-חודר, ואנחנו ספוגים באושר של אחדות עם עצמנו ועם הכוח הזה, המזין את היקום. אפילו נגיעה קטנה באושר הזה (שאנו עשויים לחוש כאשר רק כמה מיתרים בודדים של הקונדליני עולים מעל לראשנו) יכול לשמש לנו ככוכב מנחה במסענו הרוחני. ברגע שאנחנו חווים את האושר הזה, איננו רוצים לאבד אותה, ולכן נמנע באופן טבעי מגישות והתנהגויות הפוגעות בשימורו ובצמיחתו. לפיכך, בסהג'ה יוגה יש מעט מאוד כללים, ואין בה דוֹגמָה כשלעצמה.
אדי שאנקראצ'ריה, אחד המורים הרוחניים הנודעים בהודו, מתאר את מצב המודעות המוחלטת הזו של ההוויה הקולקטיבית המשתקפת בלבנו כאושר נצחי, בפסוקיה היפים של "אטמה שאטאקם".
"מנו בּוּדְּהִי אַהַנְקָּרָה צִ'יטָּאנִי נָא אַהַם"
אינני אינטליגנציה, לא שכל, לא קשב וגם לא אגו
"נָא צַ'ה שרוֹטְרה, גִ'יהְוְואֵ, נָא צַ'ה גִ'יאַגְרַהׇן נֵטְרֵה-גִ'יאַגְרַהׇן נֹטֵרָה"
אינני איברי השמיעה, אינני איברי הטעם, הריח או הראייה
"נַה צַ'ה וְיִוֹם, בְּהוּמִר נַה טֵגְ'הוֹ נַה וְאַיִּוּ"
אני לא השמיים, לא האדמה, לא האש ולא האוויר
"צִ'ידְאׇנַנְדָה רוּפְאָם, שִׁיוְהֹאׇם, שִׁיוְהֹאׇם."
אני אושר ומודעות נצחיים, אני שיווה, אני שיווה.
